מאמרים
הסכנה הכי גדולה בהתמודדות עם טראומה ואיך למגר אותה!
דמיינו את עצמכם הולכים במדבר, בחושך. מימינכם נווה מדבר עם מים, פירות מהעצים ומרבד דשא נעים עליו אפשר לשכב לנוח. הבעיה היא שאתם לא רואים את נווה המדבר הזה כי חשוך מידי. יתרה מכך אתם גם לא מחפשים אותו כי אתם לא מאמינים שהוא קיים.
אתם רוצים לצאת מהמדבר אבל לא יודעים איך. חלק בכם יודע שאתם אבודים אבל אתם לא מאפשרים לעצמכם להכיר בכך. אז אתם צועדים בחשכה ולבינתיים זה עובד. כי אתם עוד פה, נושמים, הולכים, חיים. אבל בשלב מסוים אתם לא תוכלו להמשיך ללכת יותר. אתם יודעים שהדרך שאתם צועדים בה מסוכנת עבורכם, ושהיא מובילה לאבדון. אז למה להמשיך ללכת? למה לא לעצור ולחשוב. אולי יעלה לכם רעיון להציל את עצמכם? אולי אם תעצרו תוכלו לשמוע את המים הזורמים בנווה המדבר?
אחרי טראומה כולנו צועדים בחשכה, במקום לא מוכר, וגם אם מסביבנו יש נווה מדבר, מישהו שיכול לעזור ולהקל, אנו לא נראה אותו או לא נמצא כוח בתוכנו לבקש עזרה. לרוב כי נרצה לצאת מהמדבר לבד, להראות שאנחנו מסוגלים, גם כשאנו מבינים עמוק בפנים שאנחנו לא.
בהתמודדות עם טראומה יש קשיים רבים. אחרי שמאבדים שליטה על החיים, גם אם ליום, גם אם לשעה, הגוף והנפש נפגעים. השליטה בדחפים ובוויסות הרגשות נפגעת, והתפיסה שלנו את העולם ואת עצמנו משתנה. הטראומה מביאה עימה כאוס והניסיון להחזיר סדר ושליטה לחיים יכול להתיש ולייאש.
ואולי זה נראה שהסיוטים, או החרדות, או הפלאשבקים, הם הסכנה הכי גדולה ליציבות שלנו אבל הם סימפטומים. הם הדרך של הנפש שלנו להגיד שיש עבודה פנימית שצריכה להיעשות ושאי אפשר להתעלם ממנה.
הדחקה:
ולכן, הסכנה הכי גדולה בהתמודדות עם טראומה היא ההדחקה. להשאיר את הטיפול בנפש למחר, ולהמשיך לצעוד במדבר בחשכה בלי תכנית ובלי הבנה של ההשפעות של הטראומה עלינו והשינוי לגוף, לנפש, ולדרך בה אנחנו מתקשרים עם אחרים.
הפחד מהכאב שיגיע עם ההכרה משתק. אבל ההדחקה פוגעת בסיכוי שלנו להחלים.
בטווח הקצר ההדחקה מנחמת. היא מעניקה לנו תחושה של נורמליות, וזה מפתה כי אנו כמהים ליום שלפני, לחיים לפני הזעזוע לנפש, אבל האנרגיה שאנו מבזבזים על תחזוק האשליה שאנו בשליטה ומסוגלים להתמודד לבד, גורמת לנזק גדול.
הפחד מהכאב שבהכרה משתק, אבל כשמכירים בצורך בעזרה, כשמכירים בכך שהטראומה קרתה ושינתה את החיים שלנו, יש בזה משהו משחרר. כבר לא נתעסק בהסתרה אלא במסע לחיים חדשים טובים יותר.
כשאנו לא מודעים לבעיה, אין לנו דרך לפתור אותה.
כשאנו מודעים, יש לפחות סיכוי.
כשאנו מודעים ומבקשים עזרה - הדרך שלנו ליציבות פנימית, חוסן, ושלווה מתחילה.
מהדחקה להכרה:
"נפלתי אל הרצפה במה שנדמה כהילוך איטי והייתי חסרת תחושה. תומס נכנס לחדר ופניו היו חיוורות ומלאות דאגה. רק אז שמתי לב שפצעתי את גופי. ניסיתי לטהר את נפשי מהחושך ומהכאב שבה, אבל כל שעשיתי היה ליצור כאוס וכאב נוסף בחיי. הפעם כבר לא יכולתי לבקש מתומס להבליג, להתעלם ופשוט לשבת איתי לערב שקט. היה ברור לי ולו שמשהו בי לא יודע להתמודד עם החיים. משהו בי לא בסדר."
- מתוך 'בשדות חיטה', עדי קסלסי-וואי
אם היה כפתור שיכולנו ללחוץ עליו והיינו עוברים מהדחקה להכרה בלי כאב ובלי לפגוע בעצמנו או באחרים, היינו לוחצים עליו עכשיו. אם הייתי יכולה לכתוב משפט שיביא לשינוי החשוב הזה הייתי כותבת.
המציאות היא שלרוב המעבר הזה לא מגיע בקלות. הנורה לא נדלקת מעצמה בראש שלנו. משהו מוביל לכך.
רגע בחיים בו אנו מבינים שאנחנו לא יכולים להתמודד יותר לבד. שאנחנו לא מצליחים להחזיק את החיים. רגע בו אנו קורסים. הנקודה הזו בה אנו קורסים היא נקודת שבירה. זה יכול להיות ריב עם בן הזוג, התפרצות על הבוס בעבודה, פרויקט שכשל, או התקף חרדה פומבי. המשותף לכולם הוא שאנו לא מוצאים כוח בתוכנו או רצון להסתיר. או שאין באפשרותנו יותר להגיד בין אם לעצמנו או לאחרים שהכל בסדר.
נקודת שבירה היא בדרך כלל מביכה, מייאשת, ממוטטת, אך היא מאפשרת שינוי תפיסתי. התנערות מההדחקה.
וידוי אישי:
במשך עשר שנים סיפרתי לעצמי שאני יכולה להתמודד לבד. שאני קצת רגישה אבל שאני בסדר. יכולה להתמודד עם הכל. אז היו לי חיים קצת קשים, אז מה? למי לא? האמת היא שהתביישתי. הגאווה שלי לא נתנה לי להכיר בכך שאני לא מצליחה לבד.
עד שהשנאה העצמית שלי הייתה כל כך גדולה וניפצתי מראה. הייתי עסוקה בגועל שחשתי כלפיי עצמי שלא שמתי לב שאני פוצעת את עצמי.
כשהבנתי שזה מה שעשיתי נבהלתי וידעתי מיד- אני לא יכולה להגן על עצמי יותר. משהו צריך להשתנות. לא ידעתי מה ואיך, רק שככה אני לא יכולה להמשיך יותר. כשהתחלתי במסע להעלאת מודעות, שמתי לב שבכל שלב, כשהייתי מודעת לבעיה, הפתרונות החלו להופיע בחיי.
הכרה:
אחרי הכרה בטראומה ובצורך בעזרה יש הקלה. מתחילה להיווצר הבנה ומתחילים לפעול בצורה מודעת, ובוחנים את התגובות שלנו, דפוסי ההתנהגות שלנו, ודפוסי המחשבה. אך לצד הצלחות קטנות, יש עדיין הרבה קשיים. ולפעמים הקשיים האלו מייאשים, וגורמים לנו לרצות לחזור להדחקה.
הסיבה לכך היא שהכרה שאנו צריכים עזרה ולא יכולים להתמודד לבד היא חשובה אך היא רק הצעד הראשון בעלייה במודעות שנדרשת בהתמודדות עם טראומה.
רמות מודעות בהתמודדות עם טראומה:
התעוררות - רמת מודעות ראשונית- הבנה והכרה בקושי להתמודד לבד וברצון להתחיל טיפול או לקבל סיוע להתמודדות. המעבר מהדחקה להכרה מסמל צוהר קטן שנפתח מול הנפש שלנו. בשלב הזה אנו לא מודעים או מבינים איך להתמודד עם הסימפטומים השונים, ולא מסוגלים לנתח או אפילו לזהות דפוסי התנהגויות ומחשבה. אבל משהו בנו, אינטואיטיבית, יודע שיש צורך בעבודה פנימית כדי למצוא שוב איזון.
הבחנה - רמת מודעות שנייה - אחרי שהתחלנו בעבודה הפנימית אנו מתחילים להיות ערים לתגובות שאולי בעבר נתנו להם תירוץ או הסבר והיום אנו מבינים שהן תגובות לא פרופורציונאליות או שהרגש בעצימות גבוהה מבעבר. בשלב הזה אנו מתחילים לזהות סיטואציות ספציפיות בחיים בהם אנו מגיבים באימפולסיביות, או שיש לנו קושי לווסת את הרגשות ומתחילים לפקפק בתגובה הרגשית לאירוע. למשל אם התווכחתי עם מישהו בסופרמרקט, האם זה צריך ללוות אותי כל היום? למה מישהו שאני לא מכירה בכלל והאינטרקציה איתו, גם אם השלילית, הייתה קצרה, יכול להשפיע עליי כל כך.
חקירה - עלייה חשובה במודעות. מעבר מזיהוי דפוסי התנהגות לשיקוף פנימי וחיפוש אחר סיבה להופעתם. רק אם נבין למה טריגר הופיע, נדע למגר אותו. בשלב הזה נדע לזהות טריגרים שמובילים לתגובות לא רצויות של פחד, חרדה, כעס וזעם, האשמה (עצמית או אחרים בסביבה הקרובה), ונבין מה הצורך שיש לנו שלא קיבל מענה או מה חסר לנו מהסביבה או מעצמנו שהוביל לתגובות שלנו.
בנייה מחדש - לאחר שזיהינו טריגרים לתגובות ודפוסי התנהגות, והבנו את הסיבה להופעתם נתחיל בשלב הזה בשבירה של דפוסי מחשבה שליליים ומקטינים ונעבוד על פיתוח וחיזוק מחשבות מקדמות וחיוביות. בשלב הזה יש את הפוטנציאל הכי גדול לשינוי תודעתי שיוביל למציאת איזון ויציבות ואף שלווה ויאפשר לנו לחיות בצורה שאנו באמת רוצים.
הסכנה הכי גדולה בהתמודדות עם טראומה היא לא להכיר במה שקרה לנו, ולא להכיר את עצמנו. מודעות ומוכנות לעבודה פנימית מצילה.
